tt

דקה לצלצול, פתאום אני לא כל כך בטוחה

דקה לצלצול, פתאום אני לא כל כך בטוחה

חודשיים פלוס שהמתבגר רובץ בבית, לומד לישון עד מאוחר ורודף אחרי פוקימונים. חודשיים שהקטנה עוברת מבית הספר של החופש הגדול לקייטנה ומשם לעוד קייטנה. שבוע שבילינו בחופשה משפחתית צפופה, ימים שהילדים בבית לבד או עם אחד מאיתנו, או שהם באים איתי לעבודה. ימים אחרים שתוהים איך להעסיק אותם בצורה משמעותית ואיך לעזאזל לגרום להם להפסיק לריב וכמובן הוצאות, המון הוצאות, זה לא סיפור זול החופש הגדול הזה. גם רגשי אשמה יש שם לא מעט.

ואז מגיע היום הזה, 4 ימים לפני החזרה ללימודים. הקטנה באה לבקר אותי בעבודה ויושבת לידי עם האייפד בזמן שאני עובדת. “אימא”, היא אומרת “את יודעת שכיף לי להיות פה איתך? משעמם לי, אבל לפחות אני איתך ביחד, כי בבית אנחנו לא מתראות מספיק”. כמה שהיא צודקת הקטנה החכמה הזאת. אני בולעת את הרוק כדי לעצור את הדמעות, מחבקת אותה חזק ופתאום נופל האסימון. אני לא רוצה לשמוע את הצלצול, אולי היא כבר בשלה לעלות לכיתה ב’ ומתגעגעת לשגרה, לחברות, אפילו לשיעורי הבית ובוודאי לחוגים. אבל אני מתגעגעת אליה וגם לאח שלה שבעוד דקה יעבור אותי בגובה, שתכף יתחלף לו הקול ושלמרות הכל, כבר די מיצה את החופש הזה. איך הם יבלו איתי יום שלם בעבודה כשיש לימודים? איך נשחק במריו קארט בעשר בלילה כשלמחרת יש בית ספר? איך אעמוד בשקט הזה כשאהיה לגמרי לבד ביום שאני עובדת מהבית?

אם אהיה כנה עם עצמי, אני לא בדיוק נמצאת איתם הרבה, אני עובדת כל היום, יוצאת לפניהם, חוזרת אחריהם ולא מעט חוטאת בעבודה גם בערבים. אין לי שום רצון לוותר על כל זה אבל בו זמנית, אני מתגעגעת אליהם נורא, מראש. ושוב ושוב אני שואלת את עצמי איזה מין אימא אני.

  • אני האימא שלא נפרדה מהתינוקות שלה בבית החולים אפילו לשנייה אחת
  • אני האימא שנזפו בה כי התינוקת שלה ישנה לה על הבטן במחלקת היולדות
  • אני האימא שהשאירה תינוק בן 3 שבועות ל-3 שעות עם סבתא ודודה מסורות, שבכתה כל השעה הראשונה והתקשרה 9 פעמים ב-3 שעות לוודא שהכל בסדר
  • אני האימא שהניקה תינוק אחד שנה וחצי ואת אחותו כמעט 3 שנים
  • אני האימא שעבדה מהבית ושלחה את ילדיה לגן בגיל שנתיים כי לא נראה לה הגיוני לעשות אחרת
  • אני האימא שעבדה מהבית, כדי להיות עם הילדים, אבל עד היום לא יודעת להתנתק באמת מהעבודה
  • אני האימא שבפעם הראשונה שנשארה לבד עם תינוק שכבר נשאר קצת ער מדי פעם, התכסתה זיעה קרה כי לא היה לה מושג איך מבדרים את היצור הקטן והחמוד הזה
  • אני האימא שאהבה שחיית תינוקות, סבלה בגינה הציבורית ושנאה שנאה יוקדת כל דקת ג’ימבורי
  • אני האימא שלא הקריאה מספיק סיפורים לפני השינה, שלא היתה לה מספיק סבלנות לשבת עם ילדיה שעות וללמד אותם דברים חשובים שאף פעם לא תתפסו אותה יוזמת פעילות יצירה (אבל כן מבשלת עם הילדים)
  • אני האימא שמסתכלת על אימהות אחרות שכן עושות את הכל הדברים האלה ומרגישה ככה קטנה
  • אני האימא שהילדים שלה אוכלים לפעמים ג’אנק פוד כי היא לא מצטיינת בהתארגנות מראש (אבל כשהיא מבשלת, היא מבשלת!)
  • אני האימא שצועקת יותר מדי ולא מבלה מספיק זמן איכות עם הילדים שלה
  • אני האימא שמתחילה ליהנות באמת מהילדים שלה כשהם כבר מספיק בוגרים כדי לנהל שיחה אמיתית
  • אני האימא שמכורה לחיבוקים וכבר חוששת מהיום שהילדים כבר לא ישתפו פעולה
  • אני האימא שבאמצע הספירה לאחור של השבוע האחרון של אוגוסט מסתכלת על הילדה שיושבת בשקט לצדה במשרד ופתאום מתגעגעת נורא ומבינה שה-1.9 ממש קרוב, יותר מדי קרוב
  • אני האימא ששואלת אם אפשר שנייה לעצור הכל ולקבל עוד שבוע-שבועיים של חופש גדול, כי בעצם היא לא כל כך בטוחה שהיא כבר בשלה להפרד מהילדים שלה כל יום, לכל היום
  • אני אימא שלא עושה מספיק אבל אוהבת את הילדים שלה יותר ממה שדמיינתי שאפשר לאהוב, אני אימא שאולי זה לא מגיע לה, אבל שהילדים שלה אוהבים אותה בחזרה לפחות באותה מידה והיום אני אימא מבולבלת אבל אימא שיש לה שני מצפנים שעוזרים לה למצוא בכל יום את הדרך הביתה.

הכותבת: יערה די סגני
בעלת הבלוג ״מוכנה לפרוש כנפיים״

 

פורסם על ידי

תגובות פייסבוק

sam
side
36104_banerim5
36104_banerim5
reh