ש' מרחובות היא היום מורה מצליחה בעלת שני תארים המלמדת בצה"ל, אבל לפני 28 שנה זה היה נראה חלום רחוק. רק האמונה של בית הספר "אורט צריפין", הוכיחה לה שהכל אפשרי.

השבוע הוא שבוע מיוחד לרבים במדינת ישראל, ניתן לומר רבים מתושבי המדינה מרגישים אותו על בשרם. ביום שלישי נפתחת שנת לימודים חדשה וההתרגשות המוכרת, מפעפעת בלבבות ההורים, המורים הוותיקים והחדשים וכמובן החשובים מכל – התלמידים.

נכון, ציונים והישגיות הם בהחלט נדבך חשוב בחינוך, הצבת יעדים ומטרות לתלמידים, היא בהחלט מטרה נדרשת על מנת לאתגר את התלמידים וללמד אותם לא לוותר, אולם המשפט האלמותי של הרב שלמה קרליבך "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו", מקבל משנה תוקף בסיפורה המדהים של ש'. אגב משפט הפוך שנאמר לה הצית בליבה את הצורך לברוח מאותו מוסד בו למדה, ולעבור הלאה- נגיע אליו בהמשך.

היא עלתה בגיל 10 מאיראן, עם הוריה, מלבד כל הקשיים הרגילים של ילדה בגיל ההתגברות נוספו  לזה קשיי השפה וחוסר בטחון, "למדתי באחד מבתי הספר ברחובות, מקום שנחשב בהחלט טוב", היא מספרת ."הגעתי מאיראן, כולם נראו לי שם יפים ומוצלחים וסבלתי מחוסר בטחון. זה לא שהייתי מופרעת ממש לא. בחטיבת הביניים פעמים רבות פשוט לא הגעתי לבית הספר, כשאתה נמצא במקום שלא מאמינים בך, אתה שורד את היום ותוהה מה יהיה מחר".

אחת מנקודות השפל שחוותה ש' הייתה אמירה אומללה של אחת מהנהלת בית הספר ברחובות בו למדה, "יום אחד היא פשוט אמרה לי 'חבל על המאמצים שלך, חבל שאת באה לבית הספר ממילא לא ייצא ממך שום דבר".

וואו, השפלה איומה, זו הנקודה שהבנת שאת שם לא ממשיכה?

"אני לא חושבת שהתעסקתי בזה, אתה לא מתעסק באמירות מהסוג הזה. היה לי ברור שאני לתיכון מוכר לא יכולה להמשיך מהחטיבה, אני צריכה מקום אחר".

איך ההורים שלך הבינו את זה, רק לפני כמה שנים הם עלו והיו בעצמם בקשיים?

"הם הבינו שלא טוב לי, הם ראו תעודה עם המון חוסרים. לא הייתי תלמידה טובה לא היה לי בטחון, יש שם צברים כולם יפים, ואני עולה מאיראן. היום איראן זה מעניין, אבל אלי התייחסו כאילו הגעתי מאיזה כפר. לא למשל כמו אלו שעלו  מהעלייה המשכילה מרוסיה, למרות שאבא שלי איש משכיל מאוד ומהנדס במקצועו. למעשה המלחמה העיקרית שלי הייתה להסתגל חברתית כי הגעתי למצב שאמרתי לעצמי 'בלימודים ממילא לא אצליח אז חבל לנסות".
התחושה הזו הובילה את ש' לבית הספר המקצועי "אורט צריפין" הנמצא בבסיס עצמו. "פתאום הגעתי ממקום ענק לכיתה קטנה, ופתאום רואים אותך ושומעים אותך ויש לך מה להגיד, וכולם  באים מאותה נקודה. מעבר לכך, המקום נורא קטן ואתה שייך למשהו ואכפת לך. פה הייתה לי נסיעה בניגוד לתיכון שהייתי מגיעה אליו בדקה. אתה נהנה מהמאמץ אתה נהנה מזה שאתה שווה מזה שרואים אותך, פתאום אכפת לך".

ש' הלכה והתפתחה. כשהתגייסה הלכה לכיוון של מסלולי הדרכה, וחזרה כמדריכה לבית הספר. היא השתחררה למדה שני תארים ושימשה כמחנכת  בבית הספר. לפני כעשר שנים צה"ל קרא לה לשורותיו, וכיום היא משמשת כמורה ביחידות השונות בצה"ל.
ש' הקפידה לשמור על קשר עם בית הספר, עם שני חברים מכיתתה היא בקשר הדוק. הקשר הדוק גם עם חלק מהסגל הניהולי, כך למשל עם סגנית המנהלת רינה גוטהייט, ועם נורית כהן לשעבר יועצת ומנהלת פדגוגית בבית הספר, שתיים שליוו אותה מקרוב במסגרת לימודיה. השתיים  מקפידות לשמור עם ש' על קשר עד היום. "אני זוכרת אותה מגיעה לבית הספר לבקר, אני הייתי המחנכת שלה, ואימא שלה דיברה איתי בפרסית כי גם אני פרסיה. היא ביקשה ממני לדאוג שהבת שלה תהיה מדריכה בבית הספר, הבטחתי לה שאשתדל, ואכן לא רק שהיא הייתה מדריכה, אלא גם מחנכת מדהימה", מספר גוטהייט. "ש' היא סיפור הצלחה אדיר שמוכיח כמה חשוב להאמין בכל ילד ולתת לו את המיטב. אצלנו באורט צריפין זה המוטו".