ריאיון עם שורדת השואה בלהה לוין, המבקרת מידי יום במרכז היום של על"ה.

בלהה לוין נולדה בעיירה פרצ'ב שבפולין בשנת 1933, עת עלייתו של השלטון הנאצי בגרמניה. ערב מלחמת העולם השניה, העיירה השקטה מנתה כעשרת אלפים תושבים וכמחצית מתושביה היו יהודים.

בלהה שאוהבת מאוד בני אדם מסבירה שעד היום היא לא יכולה לסלוח לפולנים "כל המשרפות היו על אדמתם ומלבד לזאת, הפולנים לקחו את הרכוש של כל היהודים. מעבר לפגיעה האישית של הפולנים במשפחתי" מספרת בלהה וממשיכה "בגירוש הראשון לקחו את כל משפחתי. אני הסתתרתי בתוך בור, שהיה מאחורי ארון בבית עם עוד עשרה ילדים נוספים. את אימי ואחותי הגדולה שלחו לטרבלינקה ואני נותרתי עם אבי, שבזכותו נותרתי בחיים. יצאנו משם והחלנו לחפש ביערות את הפרטיזנים, עימם הסתתרנו".

"למרבה מזלנו כילדה, הייתה לי שמיעה ממש טובה ובכל פעם כששמעתי את הנאצים מרחוק, הייתי מתריעה על כך והיינו מיד בורחים ומסתתרים. היינו קבוצה של יהודים שהסתתרנו ביחד, כאשר ביום היינו מתחבאים בין השדות ובלילה היינו ממשיכים ללכת. אני לא יודעת לומר כמה קילומטרים הלכנו ברגל, אני רק זוכרת שהלכנו המון" אומרת בלהה.

"כל הזמן היינו עסוקים בלברוח מאימת הגרמנים שלא הצליחו למצוא אותנו. פעם אחת כששמענו את הגרמנים מגיעים, אני זוכרת שהייתה בקבוצה שלנו אמא יהודייה עם תינוקת ממש קטנה. התינוקת לא הפסיקה לבכות וכולנו לרבות אימה חששנו מאוד שהגרמנים ישמעו את בכייה. האם של התינוקת לא חשבה לרגע ודחפה את שדה לפיה כדי שתפסיק לבכות ולמרבה הצער התינוקת נחנקה למוות".

"כך שרדנו עד אשר הצבא האדום שיחרר אותנו. חזרתי עם אבי לעיירה שלנו אבל הכל היה הרוס. משם העבירו אותנו לגרמניה, למחנה שהוקם על ידי האמריקאים, ששימש ככפר של אנשי האס אס, שם למדתי גם עברית וגם אנגלית ובשנת 49' עלינו לארץ ישירות לעיר רחובות בעקבותיה של בת דודתו של אבי, שעלתה ארצה בעלייה בלתי לגלית".

את בעלה בנימין לוין ז"ל הכירה כאן בארץ, גם הוא ניצול שואה, שנותר לבדו מכל משפחתו שלא שרדה. "התחתנו בשנת 1950 ונולדו לנו 2 בנים, ארבעה נכדים ו-4 נינים".

בלהה מבקרת מידי יום במרכז היום של על"ה כבר שלוש שנים. גם בעלה היה נוהג לבקר במרכז. "אני והוא מאוד נהנינו להגיע לכאן וכעת אני מגיעה לכאן בכל ימות השבוע. הבנים שלי אמרו לי שאני חייבת להיות עסוקה ואני מגיעה לכאן יום-יום" אומרת בלהה "אני סורגת כאן המון לנכדים, לנינים ולכלות ובנוסף אני מאוד אוהבת לרקום. כאן תמיד קוראים לי להצטרף כשיש משהו מעניין."

בלהה ממשיכה לספר "אני לא אחת מרגישה שעדי, מנהלת המקום, היא כמו אמא שלי עם הרגש, הגישה והאכפתיות שלה. אני מאושרת כאן היות והמקום הזה מציל אותי ומחזיק אותי על הרגליים, מכיוון שאני לא נשארת בבית לבדי ימים שלמים מול ארבעה קירות. אני לא יודעת אם יש עוד מקום כזה עם יחס כזה. יש כאן צוות שצריך לחפש בנרות." לסיום אומרת בלהה "היחס כאן שווה את הכל".