בבית יד לבנים מוצגת התערוכה של רחלי רוגל המציינת 70 שנות שכול במדינת ישראל דרך החללים, השבויים, הנעדרים והמשפחות שנותרו מאחור. במרכז התערוכה: סוכת אבלים עם פרחים טריים ההופכים אט אט להרס וחורבן.
החברה העירונית רחובות תציג החל מיום הזיכרון בבית יד לבנים את התערוכה "שלוש נקישות" של האמנית והיוצרת הרחובותית רחלי רוגל. מדובר בתערוכה רבת עוצמה ומטלטלת המוצגת לרגל יום הזיכרון ה 70-למדינת ישראל, ומאזכרת קרבות כואבים ואירועים היסטוריים של המדינה. את התערוכה אוצרת רוני אנקורי, ומיכל גור, ילידת רחובות ובוגרת בית הספר לעיצוב בחולון, תהיה אמנית אורחת בתערוכה.
למראית עין עבודותיה של רוגל הן ססגוניות וצבעוניות, מלאכת מחשבת של אמנות הרקמה והתפירה, עטופים במעטה של אסתטיקה וחן. היא מעצבת את הבד בקפידה, בפרטי פרטים של צבע וצורה, ויוצרת קולאז' אסתטי ומרגש של סיפור המדינה. אלא שבהתבוננות עמוקה בעבודות מגלים אירועים דרמטיים, הטבועים עמוק בתוך הזיכרון הקולקטיבי של העם ושל הפרט. מה שנראה כצבעוני ומפתה מרחוק מתגלה כמצולק וכואב בהתבוננות מקרוב.
התערוכה עוסקת בזיכרון והנצחה, באמצעות הבד, הכפתור והחוט, והחפצים הכה יום יומיים לכאורה, שנמצאים בכל בית. בעזרת החפצים הנחשבים "נחותים" שאינם בעלי ערך או נשגבות, יוצרת האמנית ניגודיות רבה בין התוכן של הזיכרון הנצחי הצרוב, לבין היומיומיות של החומר המתכלה.
השימוש בחומרים "נשיים" עדינים, אסתטיים כ-בד, רקמה, כפתור ובובה יוצרים דיסוננס, לתוכן העבודות העוסקות במלחמה ושכול, שמתקשרים עם גבריות ועוצמה. בובות הדאגה הצבעוניות, שמופיעות בעבודותיה, אמורות להיות מונחות תחת הכר הרך וללכוד את החלומות הרעים והסיוטים, ולאפשר לאדם את השינה המנחמת. בעבודותיה, בובות הדאגה, הן החלום הרע, הן מייצגות את זוועות המלחמה, את הסיוט, הן אינן לוכדות חלומות רעים, אלא יוצרות לילות ללא שינה.
שם התערוכה, "שלוש נקישות", מתייחס לנקישות על דלת משפחת החלל, הפצוע הקשה, או הנעדר. שלוש נקישות הרובה נורות כמטחי כבוד בעת קבורת החייל, משמר הכבוד מורכב ממספר אי זוגי של חיילים, כאשר הרובים מכוונים אל מעל הארון, שמכוסה בדגל הלאום. כולם – החלל, הפצוע, השבויים והנעדרים מוצגים בתערוכה זו, המציגה במרכזה סוכת אבלים, מוקפת ורדים אדומים בוהקים, טריים ומפיצי ריח, אך אט אט הם קמלים, מתייבשים ומשאירים חורבן והרס.
הסוכה השקופה, היא למראית עין סוכת חג, לבנה, חגיגית ומזמינה את האושפיזין לבקר במשך שבעת ימי חג הסוכות. אך בניגוד מוחלט לשבעת ימי החג, הביקור הוא בסוכת אבלים, במשך שבעת ימי השבעה.
הצופה מתבקש להניח אבן , לזכר אחד מנעדרי הקרב, אשר מקום קבורתו לא נודע, לומר את שמו, ולו רק לרגע קט להיות חלק מקהל המנחמים בסוכת אבלים, לאלה שלא זכו לקבר משל עצמם.
רחלי רוגל, היא אמנית רחובותית בעלת שורשים ירושלמים גאים. ביתה ואמנותיה אחד הם, היא אמנית רב תחומית, קונספטואלית, חוקרת, היסטוריונית, מרצה וחברה בהנהלת עמותת מורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל, נציגת ישראל באגודת הלבירינתים העולמית. תערוכותיה הוצגו בכל רחבי הארץ וברחבי העולם, הן נלמדות במוזיאונים יידועי שם (מוזיאון ישראל), ונכתבו עליהן עבודת דוקטורט ומאסטר. מירי קרימולובסקי המליצה על עבודותיה ותערוכותיה נסקרו בטלוויזיה ובעיתונות. לאחרונה קיבלה הזמנה להציג את עבודותיה בגלריית פלדמן בסוהו בניו יורק.
רוגל מנציחה סיפורי קרב, לאחר מחקר מעמיק וחיבור אישי ואמוציונאלי, מחייה אותו דרך יצירותיה, קושרת בין הסיפור האישי לסיפור הלאומי, מתוך ידע ואין סוף רגש וחמלה "ללא הבדל דת, מוצא או לאום, לכל החללים יש אימהות ואבות", כדברי רוגל.
הביקור בתערוכה מאפשר לצופה להיות חלק ממארג שלם של עם ומדינה, החוגגת השנה את שנתה ה-70. השילוב הבלתי אפשרי של שכול, הקרבה, אובדן, משתלב עם סיפור תקומתה של מדינה ישראל.
אמנית אורחת בתערוכה היא מיכל גור, ילידת רחובות, בוגרת בית ספר לעיצוב חולון.
אוצרת – רוני אנקורי.
