יוצאת מהבית , מחליטה שקופצת לקניון לדקה…קונה משהו בקרביץ לאחד הבנים ויוצאת…
אבל אז כמו שברזל נמשך לברזל… החלונות קוראים לי… ״אהבה פתאום היא מתפרצת…״
וכל ההבטחות שהבטחתי לעצמי בדרך לקניון , מתפוגגות להן באחת… אני ניצבת מלוא ארנקי
(הריק לרוב) וקונה את שחפץ ליבי.
כל פעם מחדש אני מבינה שהחלטות לחוד ומעשים לחוד.
אממה? זה חופש שרק אישה חופשיה יכולה להרשות לעצמה… (ולא מדברת על שרי האריסון) כן?
כשהייתי נשואה עינייני הלב היו מחוץ לתחום , אני זוכרת את עצמי קונה וקורעת טיקטים באוטו … דוחפת לארון … ולובשת .
וכשהייתי נשאלת … חדש? הייתי עונה בנונשאלנט … זה? מה פתאום ישן . שנה שעברה…
יש משהו ממכר בתחושת השקיות העמוסות על הידיים שלנו… כל פעם מחדש זה מרגיש ככה ….
ואם זה יעבור לי ( מה שאין סיכוי שיקרה) זה מאד יחסר לי.. זה אושר שלא תלוי במילים או מעשים של אף אחד…
זוכרת את עצמי בת 14 יום הולדת – אבא שלי היקר ז״ל שואל אותי מה את רוצה ליום הולדת? ואני עונה בלי לחשוב פעמיים…לטוס לתל אביב לקנות בגדים ולחזור בערב. אבא שלי שהוא מגשים חלומות פרטי–
שלח אותי עם אחותי הסובלת מאותם תסמינים
ליום שופינג בתל אביב.
לא אשכח את התחושה הזו לעולם , בת 14 ובת 12 שתי ילדות עם מיליון חלומות …לבד בתל אביב.. אילתיות אמיתיות מסתובבות לבד בדיזינגוף , חנות אחרי חנות וקונות הכל…כמו בסרט… חזרנו הביתה בערב, זרקנו את השקיות על המיטה ורקדנו משמחה
טיול בחול… כולם מחכים לטבע, לנופים, לאקסטרים ורק אני מחכה לחנויות… מתי זמן קניות…?
סליחה איך מגיעה מכאן למול ?
אז מה שאני רוצה להגיד בסופו של דבר.. הוא שהאהבות שלנו לפעמים פשוטות ורדודות אין בהן הרבה תוכן ואולי עולות לנו כסף שיכולנו להשקיע בספרים/ לימודים / הצגות…אבל הבטחתי לעצמי כשהייתי קטנה והיתה לי מחברת שורות חומה שכשאני אהיה גדולה אני אהיה מאושרת זה מה שהיה כתוב שם… מ א ו ש ר ת .
אני עושה רק מה שאני אוהבת ועושה לי טוב !
שנה טובה עם המון שקיות צבעוניות ומשמחות.
