כשאת אמא שחיה עם הסדרי ראיה את לומדת להתגעגע לשקט באותה מידה שאת מתגעגעת לרעש.
סוף שבוע משפחתי דביק מלא באמא תעשי לי
אמא תביאי לי ….אמא את יכולה ?
בו מפעמת בך תוך כדי , הידיעה שביום שני את חוזרת מהעבודה ונכנסת לבית שכולו שלך במלוא מובן המילה ויחד איתו (עם הבית) גם השקט שלך – זו תחושה עילאית.
את יכולה לרקוד על הפרקט ואף אחד לא יעיר לך שפיספסת צעד…את יכולה להכין לך את הטסטר צ׳וייס שלך ולשתות דווקא במרפסת כשלא אכפת לך מאף שכן שיראה אותך מתענגת על שקט בכוס זכוכית …
את יכולה לשים לך את השירים שאת אוהבת ביוטיוב ואף לא יעיר לך ״אמא נראה לך? מה זה שייך?״
ובעיקר את יכולה להשתרע לך על הספה בסלון , בלי לחשוש שהנה עוד רגע תצטרכי לקום לעשות משהו למישהו … כי ביום שני זו את לעצמך.
הגעגוע שמגיע ביום שלישי בצהרים מפתיע אותך בכל פעם מחדש… אנחנו יצורים חברתיים, והשקט של האתמול לא תופס היום… השניה הזו ששלושה נערים פותחים את הדלת מיוזעים ועייפים מבית הספר או העבודה והמשפט ״אמא אני רעב״ מכניסה אותך לדרייב שרק אמא לבנים מבינה… לא משנה כמה את עייפה אחרי היום שלך , כשהם רעבים את כולך שם.
כשאת אמא עם הסדרי ראייה… את לומדת לסנכרן את עצמך בין געגוע לשקט… ובאופן מפתיע את לומדת לאהוב את הלונה פארק של חייך…
טורים נוספים:
אבישגיגים מהלב – פשוט אוהבת לכתוב
