״בחיים האלה שום דבר כבר לא מפתיע אותי, לא נשארה פיסת תום״ משפט שאמרה לי חברה טובה לפני כמה שבועות כנפגשנו ככה סתם במקרה בסופר פארם… יצאנו לספסל בחוץ והתחלנו לדבר… לא הייתי צריכה שתפרט לי למה היא מתכוונת, מספיק להזיז את הראש ימינה או שמאלה , לפקוח את העיניים ולהבין. זוכרת שיחה עם אחותי כשהיינו קטנות… אם לא יהיה לי טוב עם הבעל שלי אני אעזוב אותו, ככה אמרתי אני בת 13.
אחותי הצעירה בשנתיים אמרה לי , ברור אבישג, אנחנו לא נהיה איפה שיהיה לנו רע. והחיים הביאו אותי לצומת הזה… והייתי צריכה להחליט ועשיתי בדיוק את מה שאותה ילדה בת 13 אמרה שתעשה. לא היה קל, גם לא מהיר, ובטח המחיר לא היה פשוט. היום שלוש שנים אחרי, אין לי ספק שהיה שווה.
שתינו אחרי חצי חיים… היא נשואה אני גרושה . היא לא גרה ברחובות אז אנחנו לא מתראות הרבה, אני מביטה לתוך עיניה והיא כבויה … החיוך פינה מקום לעצב. ״כל שנה ביום הולדת שלי אני עושה משהו בשביל עצמי״ היא מספרת, השנה לא עשיתי, לא מצאתי אנרגיות לחגוג. כלפי חוץ יש לה הכל, הבעל הכי נכון בעולם… איכותי, מצליח, פרטנר לשיח. למראית עין החיים האירו להם פנים. בנו בית גדול ויפה, הילדים גדלו… אין סיבה מיוחדת לחושך הזה.
״אצטרך להחליט … היא לוחשת … או שאסיים את הפרק הזה בספר חיי או משהו מהצד… לא אוכל להמשיך ככה. אני חיה מתה״ טוק טוק אני שומעת את עצמי לפני ארבע שנים. הייתי שם בסרט הזה… בדיוק בפרק הזה… כשאחותי הסתכלה עלי ואמרה לי , שג, איבדת את השמש בבטן שלך , את לא צוחקת. זה רגע מכונן, הרגע בו את מבינה שאת צריכה שינוי… מהרגע הזה דברים הולכים לנוע, לכאן או לכאן, התשוקה הבוערת לא מאפשרת לנו לוותר על עצם היותינו נשים.
אפשר לחיות עם החוסר הזה שנים, בשניה שהחלטת שדי לך … התמונה זזה מתחלפת, משנה צבעים. משהו צריך לקרות. שום דבר כבר לא יחזור להיות אותו דבר! אני רק הקשבתי, הבטתי עליה עמוק בעיניים ראיתי בהן עצב מעורב בידיעה- היא זקוקה למה שמזמן לא הרגישה. מה שמזמן שכחה, בחלוף השנים, עם גידול הילדים, הדאגות, בקלות רבה אנחנו נשאבות לריק הזה. נפרדנו בחיבוק בלי מילים …
יש לי תחושה שבקרוב אשוב ואראה את החברה הקורנת שלי חיה, מה שתחליט לכאן או לכאן… אני אהיה בשבילה. כמו שאחרים היו בשבילי.
כמו שאהיה בשביל האחרות. כי אף אחת , ממש אף אחת לא צריכה לחיות בלי השמש שלה – ואין מחיר לתחושה הזו שהשמש זורחת לך שוב בבטן.
