תאריך הגיוס מביא עימו מיליון מחשבות ופחדים… 18 שנה חולפות לך כמו סרט מול העיניים. הבעיות בבית ספר, כשקראו לך לחדר המנהלת לחשוב איך לעזור לשובב, השיחות עם המחנכת שידיה קצרות מלהושיע.

הגירושין בהם ציפית מילד בן 14 להבין אותך, כשבקושי הבין את עצמו. האימונים המפרכים באסא – כושר קרבי שיא. האהבה הגדולה שהצטרפה לחיינו בשנה האחרונה והפכה לחלק בלתי נפרד מהתוכניות וההחלטות. תחושת האחריות כלפי האחים הצעירים, שהתגברה והתעצמה. כל אלו חולפים לי בראש כמו תמונות מסרט… זוהי סופה של תקופה…

אחרי תקופת הצבא הארוכה שלו כלום כבר לא יחזור להיות כפי שהיה… אני רואה חברות אמהות לחיילים, נצרי כל רגע, חבקי כל מפגש… ואני רוצה לצעוק … רגע, שניה תעצרו את הרכבת, זה התינוק שלי, הוא שהפך אותי לאמא לפני 18 שנה. זה שלימד אותי נחישות ואמונה, זה שאמר לי בגיל 16, אין יותר ריטלין, מהיום אני יכול לבד! וכך היה.

אמא אל תדאגי אני אצליח – ולמדתי להאמין כמוהו ! ומה הצליח… בגרות פיזיקלית… בלי אף כדור ריטלין! אוטוטו אני הופכת לאמא לחייל קרבי, הלב שלי מתהפך בקרבו, הידיים שלי רועדות בזמן כתיבת שורות אלה, ובליבי תפילה . אלוהים יקר, שמור על מחמל נפשי, הגן עליו מכל פגע, החזר לי אותו בריא ושלם.

הראה לו את הדרך בלילות חשוכים , כוון אותו ברגעים עמומים – תן לי את הכוח לעמוד מנגד, לא להשבר , לא לבכות לו כשמתקשר… כי הרי אל הנער הזה התפללתי. אלוהים, שמור לנו על כל החיילים , שבוע טוב.