מעליות, מעליות עולות יורדות
ומתרסקות
אבל אני גבוה מכולם
כלום לא נוגע
כלום לא נוגע
רק המבט שלך…
את אליה נכנסת אחרי מקלחת , קרם גוף ולוק של סתיו. חולצת צווארון לבנה, בד נשפך… חצי שעה השקעת בגיהוץ הפס… מביטה על עצמך במראה, מרוצה ממה שנשקף אלייך ( לא בכל בוקר זה קורה).
אממה? בדיוק בשניה שאת מסדרת לעצמך את האודם החורפי החדש שיצא טיפה מקו השפה… נכנס למעלית השכן … מה שכן … ש כ ן !
בלי חולצה …דוגמן של אמקור xl500
פח זבל ביד … ושקית זבל ביד השניה…
קונטינר.
ריח השינה מתעופף לו בתוך המעלית ולך לא נשאר אויר לשאוף… לריאות– זוהי הפסקת נשימה יזומה.
בוקר טוב הוא אומר … ואת בא לך למות רק לרגע…
אז מה עבודה?
הוא שואל …
מה פתאום עבודה? מי עובד?
בדרך לזנזיבר לאכול קוקוסים על החוף…
(מחייכת חצי חיוך השמור לשכנים)
״אני עושה הפתעה לאישתי זורק לה ת׳זבל…״
אהה ברור , הזבל שלה…
( מתי מגיעה לקומת קרקע ???)
בשעה טובה ומוצלחת נחתנו בשדה התעופה… הנוסע השמיני יוצא עם הכרס השקית והפח… ואת יוצאת לכבוש את העולם … בית ספר כן? עולם קטן
צהריים, אחרי שמונה שעות אותן התחלת כמו פרח את חוזרת כמו קוץ…
נכנסת למעלית…
ואופס… את מי את פוגשת כאילו לא פגשת ברבאבא מעולם בחייך?
את השכן העגול שבלע את אשתו לארוחת הצהריים.
״או יצאנו וחזרנו ביחד…״ מחייך כשענף פטרוזיליה מבצבץ לו מבין השיניים
רק שהפעם ביד שלו תיק בראץ קטן לגן…
״הקטנה שכחה את התיק של החוג… ״
כאילו באמא ׳שך … מי שאל?
המעלית זוחלת ואת שוקלת ללחוץ על כפתור האזעקה
שיבוא פורץ ויוציא אותך חיה ונושמת …
החולצה שלך גם ככה דבוקה לך לגוף שבא לך לפרום אותה במשיכה ולהזרק על המיטה…
והכרסתן? לא נח…
נו אז מה? איזו קומה?
אני? (אני ״ בקומה ״)
המעלית נפתחת בקומה 2 את קופצת החוצה… האימוג׳י העגול במעלית צוחק אחרי הבטן שלו… ואני ממשיכה לעלות ברגל…
אין כמו שעת כושר צהריים …
בטח כשנכבה לך האור ואת מתחילה לגשש עם הרגליים איפה נגמרות המדרגות
הגעת לקומה שלך …
מתנשמת ומחייכת…
ואת נכנסת הביתה כשקוביות השוקולד הלבן ( בבטן שלו) אומרות לך
״סוף סוף הגעת אמא, אני רעב !״
אוחחחחחח אין כמו בבית, עולה על טרינינג סתוי נעלי ספורט ומתחילה להכין מרק