זה היה לפני הרבה שנים, הגעתי לתל אביב עיר החטאים לבד לבד… סטודנטית להוראה בסמינר הקיבוצים…
חיפשתי דירה, נכנסתי ויצאתי ממספר דירות ממש סיפור ״דירה להשכיר״ כשהגעתי לדירה החמישית לדעתי, היתה שם בחורה ש׳ שמה, גבוהה (ממני) עם עיניים תכולות אף קטן ונמשים על הפנים… בשניה שחייכה אלי לא עניינה אותי הדירה – לא ראיתי כלום -המטבח היה מעופש, האמבטיה מתקלפת, הדלתות חורקות אבל היא במלוא הדרה האירה אותה!

זו היתה ״אהבה ממבט ראשון …״
שתינו לא ידענו להסביר אותה כל מה שיכול להיות שונה, היה.
הבית ממנו באנו, התרבות, האמונות – היה כאן מפגש מיוחד של שני עולמות שונים.
אבל משהו בשאפתנות בתשוקה לחיים חיבר ביננו.
עשינו הכל הכל יחד, מהרגע שנפגשנו לא נפרדנו, בישלנו יחד, למדנו יחד, ממנה למדתי להכין מטבוחה וחצילים מטוגנים, היא למדה ממני לאפות ולהתלבש.
שעות של יחד במטבח, שרות ומבשלות לעצמינו. יצאנו לבתי קפה, לשופינג, לדייטים, הכל יד ביד.. כמו אחיות.. אותו גיל אותם חלומות… ואותו בית.

קיר אחד הפריד בין החדרים שלנו.
בחורף ישנו יחד במיטה שלי, כשהיה לנו קר והתנור ספירלות התעייף, התחבקנו וצחקנו עד הבוקר.
בסופי השבוע היינו מסדרות לנו שולחן עם מפה לבנה צלחות, כוסות, סכו״ם ויין, היינו מקדשות ואוכלות את מה שבישלנו, לעיתים היינו מזמינות חבר או חברה או אחות להצטרף אלינו.

ערב אחד הזמינה אותי ש׳ לבית הוריה באשדוד לשבת.
אני כמובן שמחתי על ההזמנה…
ארזתי תיק קטן ונסענו יחד באוטובוס לעיר שלה

בשניה שנפתחה הדלת הבנתי שהגעתי לעולם שהוא אחר משלי, זר לי , הבית לבש פני שבת… הכל היה ערוך ומוכן מבעוד מועד. הטלפון מנותק… הכל שקט… כל האחים סביב… ש׳ חברתי החליפה בגדים והחלה לבשל את השבת… שעות עמדתי והסתכלתי על השותפה שלי בת ה-22 מארגנת ומכינה את תבשילי השבת לבני המשפחה כולה… אני שהייתי רגילה לסוף שבוע של פינוקי אמא, אוכל קליל ובילוי ערב שבת בעיר, הייתי בהלם תרבות. שעה שלמה של ברכות במשך הארוחה, שירי שבת, תפילות והודיה…
בחדרים היה שקט מופתי – ישנו עם עוד שתי אחיות קטנות בחדר במיטה לידינו.
התחששנו כל הלילה… ש׳ דאגה שארגיש בנוח ואני דאגתי להנות מן החוויה.
למחרת בוקר שבת נפתח עם עיתונים , ספרים ומשחקי קופסה ואני הרגשתי איך הגוף שלי אט אט מתרגל לשקט….
בוקר ארוחה, צהריים ארוחה, ערב הבדלה…
השבת יצאה אט אט וש׳ ואני חזרנו הביתה ״למקלט״ השמח שלנו. זו היתה חווית חיים, חוויה מכוננת עבורי.
כעבוד שנה עברנו יחד לדירה חדשה יותר, עם מרפסת וחדר אורחים… שתינו הכרנו יחד את מי שבחלוף הימים הפכו לבעלים שלנו.
אני באתי לחתונה שלה, היא באה לשלי… ובעצם כאן נפרדו הדרכים. במשך שנים המשכנו להפגש עוד מספר פעמים כבעלות משפחה… לפעמים ברחנו לנו לחדר נשכבנו על המיטה לזכר הימים שלנו יחד… היינו מתלחששות ומרכלות ממש כמו אז בדירה בחורף בלילה… עד שאחד מההילדים שלנו נכנס לחדר וביקש את אמא.

מאז עברו שנים רבות…שמעתי שחזרה בתשובה .
אין לי מושג מה עלה בגורלה של השותפה האהובה שלי… יש לי ממנה מזכרת – סט מצעים וורוד שקנתה לי שאני לא משתמשת בו הרבה… שיזכיר לי ימים נשכחים.
יש חברויות בחיים ששייכות לזמן ומקום אחרים…
ומה שמשמר אותן הם הזכרונות המשותפים…
ומה שהרגשנו פנימה.
הפוסט הזה מוקדש לכל החברות הטובות שלי במשך השנים והיו לי הרבה
ובעיקר לחברות הנוכחיות בחיי…
אלה שמלוות את חיי בשנים האחרונות.

אוהבת אתכן!