46 שנה מגיעות לסיומן בימים אלו. נולדתי גדלתי ובגרתי באילת. לא מכירה חיים אחרים. אילו יכולתי לבחור מחדש היכן להוולד רק בעיר הזו הייתי בוחרת זו שהיתה לי בית מקלט חופש ואהבה. בעוד כמה חודשים אמא שלי, חיי ונשמתי נועלת את דלת בית נעוריי ומגיעה לחיות לצידינו.
שלוש בנות, בנינו חיים… אמא ואבא היו בשבילנו נוכחים נפקדים… אי שם באילת… לחופשות והנאות. שלושתינו ידענו לקחת מהמציאות שנוצרה, את מה שיכולנו. היום ואפשר להוסיף סוף סוף נוכל לקדש את ערב שבת גם אנחנו אצל אמא שלנו במעונה החדש. המחשבה שאבוא לאילת… לים שלי לאבנים שלי למדבר שלי והבית שלי לא שם…
מטלטלת. לפרידה הזו לא התכוננתי. בחנוכה השנה אסע ״הביתה״ בפעם האחרונה… אאסוף את אלבומיי ילדותי, מכתבי האהבה ששמרתי, ספרי נעוריי ובעיקר את זיכרונותיי… כי הרי קירות ששמעו מילות אהבה ראשונה, כריות שספגו דמעות לב שבור, וריחות של נעורים אי אפשר לקחת איתך לשום מקום… ישנם זיכרונות שהם לנצח.
״זה שיר פרידה,
אז בואי רק אמרי שלום.
אני אומר תודה
ואת יודעת שחלום,
סופו להתגשם…
אני אומר תודה
ואחר כך נוש
זה שיר פרידה…״
מניחה מאחורי 46 שנים של ילדות מאושרת ושמחה… נעורים מלאי תום וחוצפה , בגרות רווית חופש , קיץ , שמש ותכלת, חופשות עמוסות אהבה וסוד… וכן אומרת תודה… עלייך – אילת שלי אהובה .
