המון זמן לא כתבתי. לא כאן ולא בפייס… לקחתי מן הפסק … הרגשתי שהציפיות, הלחץ, השאלות לא עשו טוב למילים שלי…
הדחקתי את הצורך הקיים בי מאז ומעולם… הכתיבה.
היום קמתי בבוקר והרגשתי שאני צריכה לשבת עם עצמי ולכתוב…על מה??
על להיות עוגן של מישהו…( מילים של אמא של תלמידה בבית הספר)
עד כמה בחורה בת 26 שלומדת הוראה יודעת שבבוא היום היא תהפוך להיות עוגן של מישהו… שלא לומר של יותר ״ ממישהו ״ אחד…
את בוחרת לך מקצוע… ימים קצרים, חופשות וילדים שאת כל כך אוהבת… את עוד לא מודעת לעובדה שיום אחד… את תהפכי להיות עד כדי כך חשובה לכל כך הרבה אנשים…בפרט ילדים. זו תחושה עילאית…הטומנת בחובה אחריות מרובה.
השבוע טיילתי בעיר, רציתי לחצות כביש לצד השני.. מעבר החצייה היה מעט רחוק… התחלתי לחצות את הכביש…אממה…חשבתי על העובדה שיכול להיות שתלמיד שלי מלפני 100000 שנה נוהג עכשיו, ויזהה את המחנכת שלו חוצה כביש לא במעבר חצייה, ומייד חזרתי לאחור וצעדתי בגאון לעבר המעבר.
כי כשאת מחנכת לאחריות את חייבת לשאת באחריות הזו.
לפני כמה ימים , טלפון מאמא של תלמידה שלי… את מתלבטת …זו לא השעה הרצויה… הבנים סביבך צוהלים … זמן ארוחת ערב…
אבל אז את נזכרת… את עוגן של מישהו, ואם היא מתקשרת … היא וודאי זקוקה לי… אז את משתיקה את הבית…נכנסת לחדר השינה כדי לאפשר לה פרטיות וכבוד ומקשיבה , מכילה…והתחושה היחידה שעוטפת אותך היא וואו איזה מזל שעניתי… הצלתי נפש של אמא… שלא היתה נרדמת בלילה… ולי אלוהים נתן את היכולת להיות שם עבורה.
את פוגשת ביום שישי אמא שחינכת את שני ילדיה… הילד השלישי בן שנה… והיא אומרת לך אני אשאיר אותו בגן עוד שנה אם אצטרך… כדי שאת תהיי המחנכת שלו…
ואז את מבינה… שלהיות מחנכת לילדים רכים זה קודם כל לאהוב…השאר כתוב בגוגל…
כי להיות עוגן של מישהו זו מתת אל .
פורים זו הזדמנות נהדרת לעצור רגע ולהודות על דברים שמחים בחייך… אז אני מודה … לאלוהי הדברים הטובים 
