מרים ארז, מתנדבת בפרויקט ההנגשה בעל"ה, מספרת על מחנות הכפייה בסיביר, לשם הוגלו היא ומשפחתה.

מרים ארז מתנדבת בעל"ה, העמותה למען המבוגר ברחובות מזה 17 שנים, תוך כדי הובלת אינספור פרויקטים בעמותה בהתנדבות מלאה. הפרויקט האחרון שאותו היא מובילה בהצלחה מרובה הוא פרויקט ההנגשה, שמטרתו לתת מענה לצרכים התרבותיים והחברתיים של מבוגרים שלא יוצאים מהבית, מתוך רעיון שבא להנגיש חלק משירותי העמותה אליהם ולאפשר להם לצאת מהבית לפעילויות חברה הן בתרבות והן בקפה תרבות על"ה.

מרים התחילה את פעילותה בעמותה כבר בשנת 85', עוד כשכיהנה בתפקיד יו"ר נעמת במרחב רחובות. היא מספרת שבשעתו יו"ר העמותה יעקב רייפמן ז"ל פנה אליה וביקש שתצטרף לוועד המנהל של העמותה מתוקף היותה דמות ציבורית בעיר, וכך נכנסה כנציגת ציבור לעל"ה ועם פרישתה לפנסיה, החליטה שהיא לוקחת על עצמה לבצע פרויקטים ייחודיים בעמותה.

מרים נולדה מספר חודשים אחרי פרוץ המלחמה בפולין. בהסכם חלוקת פולין בין הגרמנים לרוסים, הסכם המוכר בשם ריבנטרופ-מולוטוב אשר נחתם 9 ימים לפני פלישת הגרמנים לפולין, הביא לידי הפרדה בין משפחות יהודיות שקרוביהן נמצאו בצד המערבי של פולין שהיה בשליטת הגרמנים לבין הצד המזרחי של פולין, שהיה בשליטת הרוסים. משפחות רבות עזבו את הצד המערבי, שהיה בשליטת הגרמנים שכבר החלו לבצע פרעות ביהודים, ועברו לצד המזרחי בשליטת הרוסים.

"הרוסים ראו בפליטים היהודים שברחו מהצד הגרמני כאלמנט חתרני ולא רצוי" אומרת מרים וממשיכה "הם אפילו אסרו על הפליטים לומר מילה רעה בגנות הגרמנים ועל כן, הרוסים החליטו להעלות אותם על רכבות ולהגלות אותנו לסיביר למחנות עבודה שאין לאן לברוח משם."

"אבי, כמו יתר הפליטים היהודים, יצא לעבודה בטמפרטורה של c°40-. אילולי היה יוצא לעבוד בעבודות הכפייה, לא היה מקבל את מנת האוכל היומית עבורנו, כך שלא הייתה לו ברירה. כשמסביבנו אנשים מתו מרעב, ממחלות ומהקור והרוסים שמרו על המחנה שלא נברח משם. אני עד היום לא מבינה איך שרדתי כתינוקת את התנאים הללו."

מרים חשה מעין חוסר נעימות כאשר היא אומרת שהם לא היו תחת שליטת הגרמנים הארורים אלא תחת שליטת הרוסים, שהרי כל אלו שנותרו בפולין מאחור, ברובם המכריע נשלחו למחנות ההשמדה ומעטי מעטים מהם שרדו את המלחמה. אך יחד עם זאת תנאיהם של מחנות העבודה הרוסיים היו זהים לתנאים ששררו בגטאות ובמחנות העבודה הגרמנים. ללא אוכל, הרעב היה נחלת הכלל, לצד מחלות וקור מקפיא.

בשנת 43' לאחר שההסכמים שנחתמו בין הרוסים לגרמנים כבר היו חסרי תוקף עקב פלישת הגרמנים לברית המועצות בשנת 41', נחתם הסכם בין הרוסים לפולנים, בו הועברה דרישה להעביר את הפליטים ממחנות העבודה בסיביר לאזורים חמים יותר. וכך העבירו את הפליטים לקזחסטאן, אוזבקיסטאן ואזורים נוספים.

"לאבי היה במחנה חבר טוב שהיה רופא. עוד לפני ששלחו את כל הפליטים, הרוסים חיפשו אחר אנשי מקצוע עם מקצועות נדרשים. כך חברו הטוב הפך לרופא צבאי בצבא הרוסי וגם אבי נלקח לשמש כעובד במפעל לייצור מדים צבאיים עבור הצבא הרוסי וכך הגענו לעיר טומסק בסיביר. מאחר ואבי לא היה מוכן לקבל עלינו את האזרחות הרוסית, העלו אותנו על רכבת ליעד לא ידוע."

"בדרך מטומסק לאותו יעד לא ידוע, הרכבת עצרה. נאמר לנו שתהייה עצירה של שעה אם לא יותר בתחנה. אבי מיהר לרדת מהרכבת בכדי להביא לנו מים ולפתע הרכבת החלה לנסוע. אבי רץ ונתלה על הקרון האחרון של הרכבת ובתושייה רבה תוך כדי שהוא מסכן את עצמו, הוא עבר מקרון לקרון עד אשר הצליח להגיע אלינו."

"לאורך השנים חשבתי שהוגלנו לאוזבקיסטאן או קזחסטאן אך מזיכרוני, הדבר לא הסתדר לי. זכרתי שהיינו במקום ששמו היה ארמוויר. גם זכרתי שהאנשים שנכחו במקום היו בהירים ואילו האוזבקים והקזחים כהים. ניסיתי לדלות מידע על המקום אך ללא הצלה ובשלב כלשהו במהלך החיים, כבר התחלתי להתל בזיכרוני וחשבתי שאולי דמיינתי."

"לפני שנתיים נסעתי לטיול מאורגן בארמניה" מספרת מרים "מצאתי במפה את השם ארמוויר שצילצל לי באופן מוכר. שאלתי את המדריך הישראלי אם בארמניה שהו פליטים יהודים בזמן המלחמה אך המדריך השיב בשלילה." מרים לא ויתרה ופנתה למדריך המקומי באותה השאלה והוא השיב שכן היו אך מעטים. "הבנתי מיד שהכול מתחיל להתחבר. הגלו אותנו לעיירה באזור ארמוויר. מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל" אומרת מרים בהתרגשות וממשיכה "כשהגענו לשם, המקומיים נדרשו לפנות לנו חדר. הוריי היו יוצאים מידי יום לעבוד ואני הייתי הולכת לגן. אני זוכרת היטב שהרופאה המקומית מאוד אהבה אותי. יום אחד היא נסעה לעיר הגדולה וכשהיא שבה, לקחה אותי הצידה ונתנה לי בהיחבא סוכריית תרנגול אדומה. זיכרון שממלא אותי בהתרגשות עצומה ומלווה אותי עד היום."

מרים ממשיכה לספר "דודי שהיה בפרטיזנים ושהה באזור רובנו שבאוקראינה ששוחררה על ידי הרוסים ביוני 44', בדרך לא דרך מצא אותנו ובאישור מיוחד הוא העביר אותנו לרובנו, שהייתה הרוסה מהפצצות. חיינו בתנאים קשים של אחרי מלחמה, כשבד בבד החלה התארגנות של ועד יהודי, מיהודים שהגיעו מהפרטיזנים או כאלו שהסתתרו וניסו להקים קהילה."

"אני זוכרת שבפסח בשנת 45' אבי לקח אותי עם שקית קטנה של קמח לאפות מצות. הגענו למקום כלשהו בעיר ואני זוכרת שעלינו במדרגות והושיבו אותי בצד. היו שם נשים שרידדו בצק וחיררו אותו עם מזלג ואפו מצות. לאורך השנים הסתקרנתי היכן נמצא אותו מקום אך לדאבוני לא היה שום מענה לסקרנותי. לפני כמה שנים נסעתי לטיול מאורגן באוקראינה והגענו לרובנו. ניסיתי לזהות ולהכיר אך לא הצלחתי לזכור דבר, שכן בזמנו הכל היה אז הרוס. בעת הטיול הגענו לבית הכנסת הגדול בעיר, שהיה עזוב ומסביבו היו ערימות אשפה. כששהינו מחוץ לבית הכנסת, אחד מחברי הקבוצה ביקש להקריא קטע מתוך דבריו של דודו, ששהה באותה תקופה במקום. בזמן הקראת הדברים אשר תיארו את פרטי המקום ואת מטרות שימושו ושככל הנראה על יד עזרת הנשים למעלה, היה מטבח קטן, לא עבר שבריר שניה ומיד הכל התחיל להתחבר לי – כאן אפינו את המצות! הבטתי על גרם המדרגות החיצוניות למבנה בית הכנסת והבנתי שאלו הן אותן מדרגות שעליתי עם אבי כשהייתי בת 5" אומרת מרים בחדווה וכך מעגל נוסף נסגר מבחינתה.

כשנגמרה המלחמה הרוסים לא אפשרו ליהודים לעזוב. אבא של מרים שלא האמין לרוסים ועל כן החליט לעזוב וחודש מאי 45', הם הגיעו לפולין. "מהיום שנולדתי ועד לגיל 5 לא היה לי בית. לא הייתה למשפחתי יכולת בחירה, החליטו עבורנו על הכל. אבי נותר השורד היחיד ממשפחה בת שמונה אחים ואחיות. לאחר המלחמה הוא נאטם ולא דיבר על כל מה שארע בתקופת השואה. בכל פעם ששאלתי, תמיד ענה שיספר בהזדמנות אחרת. ולצערי ההזדמנות הזאת לא קרתה."

למדינת ישראל הגיעה מרים בשנת 50' עם משפחתה- הוריה ואחותה הקטנה. כשהייתה בת 10 תחילה הגיעו לבית העולים בעין שמר ומשם עברו לכפר ביל"ו ב'. בשנת 61', התחתנה עם בעלה נפתלי ז"ל שהיה ניצול שואה מרומניה ונולדו להם שני ילדים ושישה נכדים.